פחמן משודרג

לחזור מהמוות יכול להיות בעייתי.
בחיל השליחים מלמדים אותך להרפות לפני האפסון. להכניס לניוטרל ולרחף. זה השיעור מספר אחת, והמדריכים דוחפים לך את זה מהרגע הראשון. וירג'יניה וידאורה קשוחת המבט, גוף דרוך של רקדנית עטוף בסרבל יחידתי חסר צורה, פסעה מולנו הלוך ושוב בלשכת הגיוס. אל תדאגו מכלום, היא אמרה, ותהיו מוכנים לזה. עשר שנים אחרי כן פגשתי אותה שוב, בתא המעצר של מתקן השיפוט בקאנאגאווה החדשה. היא עמדה לחטוף בין שמונים למאה שנה; שוד מזוין ונזק אורגני בנסיבות מחמירות. הדבר האחרון שאמרה לי כשהוליכו אותה מחוץ לתא היה: "אל תדאג, ילד, הם יאפסנו את זה." ואז היא הטתה את הראש להדליק סיגריה, הכניסה את העשן עמוק לריאות שהיא כבר לא שמה עליהן זין והלכה לאורך המסדרון, כמו לתדרוך מייגע. מזווית הראייה הצרה שאפשר לי שער התא ראיתי את הגאווה שבצעדיה, ולחשתי לעצמי את המילים כמו מנטרה.
אל תדאג, הם יאפסנו את זה. פיסת חוכמת רחוב עם חדות מופלאה של חרב פיפיות. אמונה קודרת ביעילות של מערכת העונשין, ורמז למצב הנפשי החמקמק שנדרש כדי לנווט מעבר לשוניות הפסיכוזה.
מה שאתה מרגיש, מה שאתה חושב, מה שאתה כשהם מאפסנים אותך, זה מה שתהיה ברגע שתצא. ומצבים של חרדה חריפה יכולים להיות בעיה. אז אתה מרפה. מכניס לניוטרל. מתנתק וצף.
אם יש לך זמן.
אני יצאתי בועט וחובט מהמיכל, יד אחת דבוקה לחזה, מחפשת את הפצעים, השנייה מנסה לאחוז בנשק לא קיים. המשקל היכה בי כמו פטיש והתמוטטתי חזרה לתוך ג'ל ההצפה. פרפרתי עם הזרועות, הכנסתי בכאב מרפק בדופן המיכל והתנשפתי. גושי ג'לי נזלו לי לתוך הפה ובמורד הגרון. סגרתי את הפה בטריקה ותפסתי את מעקה הפתח, אבל החומר היה בכל מקום. בתוך העיניים, שורף לי את האף והגרון ומחליק לי מתחת לאצבעות. המשקל ישב לי על החזה כמו כוח ג'י בתמרון אווירונאוטי, מכריח אותי לשחרר את אחיזתי בפתח ודוחף אותי למטה לתוך הג'לי. גופי התפתל באלימות בין דפנות המיכל. ג'ל הצפה? אני טבעתי.
לפתע תפס משהו את ידי בחוזקה, ונגררתי משתעל לישיבה זקופה. עד שהבנתי שאין לי פצעים בחזה, מישהו ניגב בגסות את פניי במגבת ויכולתי לראות. החלטתי לשמור את התענוג הזה לשלב מאוחר יותר, והתרכזתי בלפנות את תכולת המיכל מתוך האף והגרון. במשך חצי דקה בערך נשארתי יושב, ראש למטה, מוציא את הג'לי בשיעולים ומנסה להבין למה הכל שוקל כל כך הרבה.
"וזה מה שיש לך להציע אחרי כל האימונים." זה היה קול גברי קשוח, מהסוג שמסתובב בדרך כלל במתקני עונשין. "מה בכלל לימדו אותך בשליחים, קובאק?"
ברגע ההוא קלטתי. בעולם הרלן, קובאץ' הוא שם נפוץ. כולם יודעים לבטא אותו. הברנש הזה לא. הוא דיבר מין סוג מוארך של אמנגלית שמדברים בו בעולם, אבל הוא שיבש את השם בגדול, והסיומת יצאה עם ק' קשה במקום ה־צ' הסלאבית.
והכל היה כבד מדי.
התובנה הגיעה דרך החושים המעורפלים שלי כמו אבן דרך חלון של זכוכית אטומה.
עולם אחר.
בנקודה מסוימת לאורך הדרך הם לקחו את טאקשי קובאץ' (א״ד) ושיגרו אותו. וכיוון שעולם הרלן היה הביוספירה היחידה במערכת גלימר שאפשר לחיות עליה, זה אמר קֶרֶןשֶגֶר בטווח בינכוכבי ל —
לאן?
הסתכלתי למעלה. אור ניאון צורם בתקרת בטון. ישבתי על הצוהר הפתוח של מיכל ממתכת עמומה, נראה לכל מי שהסתכל כמו טייס מימי קדם ששכח להתלבש לפני שטיפס למטוס הדו־כנפי. המיכל היה אחד משורה של בערך עשרים מיכלים שעמדו צמודים לקיר, מול דלת ברזל כבדה וסגורה. האוויר היה קריר והקירות לא מסוידים. בעולם הרלן, את זה לפחות אפשר לומר לזכותם, חדרי העיטוף מחדש התהדרו בצבעי פסטל והעובדים היו חתיכים. אחרי הכל, כבר סיימת לשלם את חובך לחברה. לפחות צריכים לתת לך התחלה מאירת פנים לחייך החדשים.
מאור פנים לא היה בלקסיקון של הדמות שלפניי. שני מטר בערך, ונראה כאילו הרוויח את לחמו בהיאבקות עם פנתרי בִּיצה לפני שהשדרוג המקצועי הזה צץ בפניו. החזה והזרועות שלו היו תפוחים משרירים כמו מגן גוף, והראש מעליהם קצוץ קרוב לקודקוד, חושף צלקת ארוכה בצורת מכת ברק עד האוזן השמאלית. הוא היה לבוש בבגד שחור ורפוי עם כותפות, ולוגו בצורת דיסקט על החזה. עיניו התאימו לבגד והתבוננו בי בשלווה קשוחה. אחרי שהרים אותי למצב ישיבה הוא צעד אחורה אל מחוץ לטווח נגיעה, בדיוק לפי הספר. הוא עשה את זה כבר הרבה זמן.
לחצתי על נחיר אחד ושחררתי ג'לי של מיכל מהשני.
"רוצה להגיד לי איפה אני? לפרט לי את הזכויות, משהו כזה?"
"קובאק, כרגע אין לך שום זכויות."
הרמתי את מבטי וראיתי את החיוך העקום שנמרח על פניו. משכתי בכתפיי וניקיתי את הנחיר האחר.
"רוצה להגיד לי איפה אני?"
הוא היסס לרגע, העיף מבט בתקרת הניאון העירומה — כאילו כדי לאמת לעצמו את המידע לפני שהוא מעביר אותו הלאה — ואז משך בכתפיו, כמוני.
"בטח. למה לא? אתה בעיר המפרץ, חבר. עיר המפרץ, כדור הארץ." החיוך המעוות חזר שוב. "ביתו של המין האנושי. אתה מוזמן ליהנות מהשהות שלך בעולם העתיק ביותר מבין העולמות המתורבתים. טה־דהדה־דה!"
"אל תוותר על העבודה הקבועה שלך," יעצתי לו בטון רציני.

הרופאה הובילה אותי לאורך מסדרון לבן ארוך, עם רצפה שעליה סימני גרירה מגלגלי גומי של מיטות ניידות. היא הלכה די מהר והתקשיתי לשמור על הקצב, כשגופי עטוף רק מגבת פשוטה ואפורה ועדיין נוטף ג'לי מהמיכל. היחס שלה היה אדיב וענייני כלפי חוץ, אבל היה בו זרם תת־קרקעי של חיפזון. היו לה כמה דפים מגולגלים תחת הזרוע, ומקומות אחרים להיות בהם. תהיתי כמה עיטופים היא עשתה ביום.
"אתה צריך לנוח כמה שאפשר ביומיים הקרובים," היא דקלמה. "יכולים להיות מיחושים וכאבים קלים, אבל זה נורמלי. שינה תפתור את הבעיה. אם יהיו לך סיבוכים חוז — "
"אני יודע. זאת לא הפעם הראשונה שלי."
לא הרגשתי כשיר לאינטראקציה אנושית. בדיוק נזכרתי בשרה.
עצרנו לפני דלת צדדית עם המילה מקלחת חרוטה על זכוכית אטומה. הרופאה ניווטה אותי פנימה ועמדה מתבוננת בי לרגע.
"זאת גם לא המקלחת הראשונה שלי," הרגעתי אותה.
היא הנהנה. "כשתגמור, יש מעלית בקצה הפרוזדור. שחרורים זה בקומה הבאה. ה... אֵה... המשטרה מחכה לדבר איתך."
ההנחיות אומרות שאתה צריך להשתדל לא לתת מכות אדרנלין לנעטפים, אבל אני משער שהיא קראה את התיק שלי, ולא חשבה שפגישה עם המשטרה תזיז לי במשהו. ניסיתי להרגיש כמוה.
"מה הם רוצים?"
"הם לא בחרו לשתף אותי בסיבות." המילים חשפו קצה של תסכול שהיא לא הייתה אמורה לתת לי לראות. "אולי המוניטין שלך הולך לפניך."
"בהחלט יכול להיות." בדחף פתאומי כיווצתי את הפרצוף החדש לחיוך.
"דוקטור, אף פעם לא הגעתי לכאן. לכדור הארץ, אני מתכוון. אף פעם לא היה לי מגע עם המשטרה. אני צריך להיות מודאג?"
היא הביטה בי, וראיתי את זה מחלחל לה לעיניים; תערובת הפחד, התמיהה והבוז של מתקן האנושות שכשל.
"עם מישהו כמוך," היא אמרה לבסוף, "אני מנחשת שזה הם שצריכים להיות מודאגים."
"כן, בטח," אמרתי בשקט.
היא היססה ואז הצביעה. "יש מראה בחדר ההלבשה," אמרה, והלכה. העפתי מבט לכיוון החדר שעליו היא הצביעה, לא בטוח שאני כבר מוכן לראי.
במקלחת ניסיתי להפיג את חוסר המנוחה בשריקה זייפנית, וסיבנתי ושפשפתי את הגוף החדש. המעטפת שלי הייתה בשנות הארבעים המוקדמות, למניין התקני של משטר החסות, גוף של שחיין ומה שהרגיש כמו איבזור צבאי יצוק בתוך מערכת העצבים. שדרוג נוירוכימי, ככל הנראה. היה לי את זה פעם. הייתה מועקה ברֵיאות שרימזה על התמכרות לניקוטין, וצלקת ססגונית על הזרוע, אבל חוץ מזה לא ראיתי שום דבר ששווה להתלונן עליו. המפגעים והמכשולים הקטנים תופסים אותך מאוחר יותר, ואם יש לך שכל, אתה פשוט חי איתם. לכל מעטפת יש היסטוריה. אם דברים כאלה מטרידים אותך, אתה הולך לעמוד בתור בסינתטייה או ביצירון. לבשתי כמות נאה של מעטפות סינתטיות; משתמשים בהן לעיתים קרובות לצורך שימועים בוועדות לשחרור מוקדם. זול, אבל זה יותר מדי כמו לגור לבדך בבית פרוץ לרוחות, והם אף פעם לא מצליחים לכייל כמו שצריך את מעגלי הטעם. לכל דבר שאתה אוכל יש טעם של נסורת ברוטב.
בתא ההלבשה מצאתי חליפה קיצית מקופלת בקפידה על דרגש, ומראה תלויה על הקיר. בראש ערימת הבגדים היה שעון מתכת פשוט, ותחת השעון, כמו תחת משקולת, הייתה מעטפה לבנה רגילה עם שמי באותיות מסולסלות. לקחתי נשימה עמוקה והלכתי להתייצב מול המראה.
זה תמיד החלק הקשה ביותר. כמעט עשרים שנה שאני עושה את זה, ועדיין זה מטלטל אותי להסתכל לתוך הזכוכית ולראות זר גמור בוהה אליי בחזרה. זה כמו לראות לפתע דמות תלת ממדית במעמקי אוטוסטריאוגרמה. ברגעים הראשונים כל מה שאתה יכול לראות זה מישהו אחר מתבונן בך דרך מסגרת חלון. ואז, כמו שינוי בפוקוס, אתה מרגיש את עצמך צף במהירות למעלה מאחורי המסיכה ונדבק לחלק הפנימי שלה בהלם שהוא כמעט מוחשי. זה כאילו מישהו חתך חבל טבור, רק שבמקום להפריד בין שניכם, זו הזרות שנקטעה, ועכשיו אתה פשוט מביט בהשתקפות שלך במראה.
עמדתי שם וניגבתי את עצמי, מתרגל לפרצוף. זה היה אדם לבן באופן בסיסי, דבר שהיה שינוי בשבילי, והרושם הבלתי ניתן לערעור שקיבלתי היה שאם הייתה דרך קלה לעשות משהו בחיים, הפרצוף הזה מעולם לא בחר בה. אפילו עם החיוורון האופייני לשהייה ארוכה במיכל, הפנים במראה נראו חרושות. היו קמטים בכל מקום. השיער הסמיך הקצוץ היה שחור עם פסים של אפור. העיניים היו מין גוון של כחול, ותחת העין השמאלית הייתה צלקת משוננת. הרמתי את זרוע שמאל והסתכלתי בסיפור שכתוב שם, תוהה אם יש קשר בין השניים.
המעטפה תחת השעון הכילה גיליון מודפס אחד. נייר אמיתי. חתימה ידנית. מאוד מיושן וציורי.
טוב, אתה על כדור הארץ עכשיו. העולם העתיק ביותר מבין העולמות המתורבתים. משכתי בכתפיי וקראתי את המכתב, ואז התלבשתי ושמתי אותו מקופל בכיס החליפה החדשה שלי. אחרי מבט אחרון בראי רכסתי את רצועת השעון החדש והלכתי לפגוש את המשטרה.
היה ארבע ורבע, זמן מקומי.

הרופאה חיכתה לי, יושבת מאחורי קימור ארוך של דלפק קבלה וממלאת טפסים על מסך. איש רזה בחליפה שחורה ובמבט חמור עמד מעבר לכתפה. לא היה אף אחד אחר בחדר.
הסתכלתי סביב, ואז שוב באיש ובחליפה.
"אתה המשטרה?"
"בחוץ." הוא החווה על הדלת. "זה מחוץ לתחום השיפוט שלהם. הם צריכים צו מיוחד כדי להיכנס לכאן. לנו יש סידורי ביטחון משלנו."
"ומי אתה?"
הוא הביט בי באותה תערובת של רגשות שהרופאה זרקה עליי למטה. "רב־סוהר סוליבן, המנהל הראשי של הורדות מרכז, עיר המפרץ, המתקן שאתה עוזב עכשיו."
"אתה לא נשמע מאושר מזה שאני עוזב."
סוליבן ריתק אותי במבט חודר. "אתה עבריין מועד, קובאץ'. אף פעם לא הבנתי למה מבזבזים בשר ודם טובים על אנשים כמוך."
נגעתי במכתב שבכיס החזה שלי. "למזלי, מר בנקרופט חולק עליך. הוא אמור לשלוח לי לימוזינה. גם זה בחוץ?"
"לא הסתכלתי."
איפשהו על הדלפק נשמע צליל סיום. הרופאה סיימה להכניס את הנתונים. היא קרעה את הקצה המתפתל של העותק המודפס, חתמה בראשי תיבות בכמה מקומות והעבירה אותו לסוליבן. הסוהר רכן על הנייר, סורק אותו בעיניים מצומצמות לפני ששרבט את חתימתו ומסר לי את העותק.
"טאקשי לב קובאק," הוא אמר, טועה בהגיית השם בכישרון זהה לעובד הזוטר שלו בחדר המיכלים. "מתוקף הסמכות שהוענקה לי על ידי הסכם השיפוט של האו"ם, אני משחרר אותך בחכירה ללורנס ג. בנקרופט, לתקופה שלא תעלה על שישה שבועות, שבסיומם יישקל מעמד השחרור שלך שוב. תחתום פה, בבקשה."
לקחתי את העט וחתמתי את שמי בכתב יד של מישהו אחר ליד אצבעו של הסוהר. סוליבן הפריד בין העותק העליון והתחתון, ונתן לי את הוורוד. הרופאה הרימה עוד דף, וסוליבן לקח אותו.
"זאת הצהרת הרופא שמאשרת שטאקשי קובאק (א״ד) התקבל בשלמות ממִנהל המשפטים של עולם הרלן, ולאחר מכן נעטף בגוף הזה. עדים אני ומצלמה במעגל סגור. פרטי השיגור והנתונים מהמיכל נמצאים בעותק הדיסק המצורף. תחתום בבקשה על ההצהרה."
הבטתי למעלה וחיפשתי לשווא סימנים למצלמה. לא שווה לריב על זה. שרבטתי את החתימה החדשה בפעם השנייה.
"זה עותק של הסכם החכירה שאתה כפוף לו. קרא אותו בעיון בבקשה. אי ציות לכל אחד מהסעיפים עלול לגרום לכך שתוחזר מיידית לאפסון כדי להשלים את התקופה המלאה של גזר הדין, או פה, או במתקן אחר לפי החלטת ההנהלה. אתה מבין את התנאים ומסכים לעמוד בהם?"
לקחתי את הניירת וסרקתי אותה בזריזות. זה היה נוסח שגרתי. מסמך שחרור על תנאי, שעל כמותו או על דומים לו חתמתי חצי תריסר פעמים על הרלן. הניסוח היה חריף יותר, אבל התוכן היה זהה. זיבולי מוח בכל מקרה. חתמתי בלי למצמץ.
"יופי." סוליבן איבד מעט מהנוקשות שלו. "אתה בר מזל, קובאק. אל תבזבז את ההזדמנות."
איך הם אף פעם לא מתעייפים מלהגיד את זה?
קיפלתי את חתיכות הנייר בשתיקה ודחפתי אותן לכיסי, ליד המכתב. הסתובבתי כדי לעזוב כשהרופאה נעמדה והושיטה לי כרטיס לבן קטן.
"מר קובאץ'."
עצרתי.
"לא אמורות להיות בעיות רציניות עם ההסתגלות," היא אמרה. "מדובר בגוף בריא, ואתה מתורגל בזה. אם יש משהו רציני, תתקשר למספר הזה."
הושטתי יד והרמתי את הכרטיס המלבני הקטן בדיוק מוכני שלא הבחנתי בו קודם. הנוירוכים נכנס לפעולה. ידי שלחה את הכרטיס לאותו כיס כמו יתר הניירת והתחפפתי, חוצה את הקבלה ודוחף את הדלת ללא מילה. כפוי תודה אולי, אבל לא חשבתי שמישהו בבניין הזה עשה משהו שיצדיק הכרת תודה ממני.
אתה בר מזל, קובאץ'. בטח. מאה ושמונים שנות אור מהבית, לובש גוף של גבר אחר בהסכם חכירה של שישה שבועות. משוגר לכאן לעשות עבודה שהמשטרה המקומית לא תיגע בה עם אלה לפיזור הפגנות. אם תיכשל, תחזור לאפסון. הרגשתי כל כך בר מזל שהייתי יכול לפצוח בשיר כשיצאתי מהדלת.