פחמן משודרג | פרק 1 | קובאץ׳ על הורמונים

בחזרה מהעבר | Back from the Past

טאקשי קובאץ׳ מתעורר בגוף חדש 250 שנה אחרי מותו ומגלה שהוא הוחזר לחיים כדי לעזור לאיל תעשייה לפתור את תעלומת הירצחו שלו.

---

בקומדיה השנונה ביותר בעולם, "להיות או לא להיות" של ארנסט לוביץ', פונה השחקן גרינברג אל הבמאי דובוש:

"אתה רוצה לשמוע את דעתי, מר דובוש?"

"לא, מר גרינברג, אני לא רוצה לשמוע את דעתך."

"בסדר", עונה לו גרינברג, "אז בוא תשמע את ההתרשמות שלי".

אני לא מבקר טלוויזיה. אין לי רקע וידע להיות מבקר, ומשפטים שנונים ומהוקצעים לא נופלים לי מהשרוול. המבקרים הטובים יספקו לכם חומר רקע ודעה מנומקת במטרה לעזור לכם להחליט אם כדאי לכם לראות את הסידרה או לא, או אולי יעזרו לכם לגבש דעה לגבי מה שכבר ראיתם.

מה שכן אנסה להביא לסקירת פרקי הסידרה הוא מבט של מי שקורא את ריצ׳רד מורגן באהבה כבר 14 שנים, תרגם את פחמן משודרג, וחיכה בקוצר רוח לראות את העולם הזה קורם עור וגידים טלוויזיוניים. קבלו את הפרק הראשון בסידרה - הטוב, הרע, והמכוער.

הטוב. נתחיל ממה שכולם מסכימים. הסדרה יפה. הגרפיקה הממוחשבת יפה. התפאורה יפה. התאורה מאוד יפה (חשוב בנואר). הלבוש יפה. השחקנים מה זה יפים. ובסדרה שמתרחשת בעתיד זה חשוב במיוחד, מפני שלחלק החזותי יש תפקיד גדול מהרגיל בסיפור העלילה. בספר, מורגן מקציב כמעט מאה מילים לנוף הראשון שרואה קובאץ' על כדור הארץ.

הצרתי את עיניי החדשות כנגד האור המסנוור והצלחתי לראות בתים זוויתיים מאחורי גדרות מתיל אמיתי, בצדו השני של המנחת המוזנח. אפרפרים ומעוקרים, כפי הנראה בניינים מקוריים מהאלף הקודם. בין הקירות אחידי הצבע יכולתי לראות מקטעים של גשר מתכת אפור שהתקמר מטה עד שנחת היכן שהוא מחוץ לטווח ראייה. אוסף של כלי רכב מוטסים וקרקעיים, חדגוניים באותה מידה, נחו מסביב בשורות לא בדיוק ישרות. הרוח נשבה לפתע וקלטתי ריח קלוש של עשב פרא שגדל בין הסדקים של מגרש הנחיתה. במרחק היה הזמזום המוכר של תנועה, אבל כל היתר נראה כמו תפאורה של דרמה תקופתית.

בסרט, תמונה טובה אחת יכולה להעביר כמעט את כל זה, חוץ מריח הדשא. היופי הויזואלי של סרט הוא המקבילה של הפואטיות בתיאור מקומות, פרטי לבוש וחפצים.

הרע. יש בכתיבה כלל גדול שאומר "תַרְאֵה, אל תְסַפֶּר". הרעיון קיים בצורה זו או אחרת מזמן היוונים. בצורה המודרנית הוא מיוחס או למשכיל האנגלי פרסי לובוק, שאמר ב-1922: "אומנות הסיפורת אינה מתחילה עד שהסופר חושב על הסיפור כדבר שיש להראות, משהו שאפשר להציג כך שהוא יספר את עצמו". או לצ'כוב שאמר משהו השקול ל- "אל תגיד לי שהירח זורח; תראה לי את נצנוץ האור על הזכוכית השבורה".

על פניו, נראה מגוחך להחיל את הרעיון על סרט. הרי הסרט במהותו הוא "להראות" אחד גדול. אבל אם חושבים על זה רגע, העיקרון הוא אותו הדבר. אפילו כשמדובר בויזואלי - אפשר לצלם את הירח - ואפשר את ההשתקפות בזכוכית השבורה. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במילים. אפשר ללמוד את הפרטים החיוניים לעלילה מתוך המראות, מתוך הדיאלוג, וגם להסיק אותם מההתרחשויות. ואפשר "לספר" - כלומר להרצות אותם באופן דידקטי. ובפרק הראשון של פחמן משודרג היו מספר מקרים של הרצאה דידקטית תרתי משמע. המקרה הבולט הוא ההולוגרמה של האישה בשמלה אדומה שמרצה למתעטפים מחדש. הרצאה שמכווצת את הבטן כי כל תוכנה מיועד לצופים. האנשים שיושבים בכיסאות לא צריכים אותה - הם יודעים את כל מה שנאמר. הם נולדו לתוך העולם הזה. קצת קשה להבין איך הצוות המוכשר של הסדרה נתקף בכזה פחד מכך שהצופים לא יבינו מספיק בפרק הראשון ומיד יזנחו את הסדרה. הסדרות שאני מחשיב כטובות לא מזלזלות באינטליגנציה של הצופה ומראות לו את הסיפור במקום להרצות. יש כמה וכמה ביקורות שאומרות שאלו חבלי לידה שקיימים רק בפרקים הראשונים, אבל זה די צורם בתוך כל הדברים הטובים שיוצרי הסדרה הצליחו לעשות.

והמכוער. כאן לא מדובר בטוב או רע, אלא בהעדפה אישית. אני מלווה את הספר 14 שנה, ומצפה לסרט 14 שנה. וכמו כל הקוראים המושבעים, גם לי יש בראש את הקובאץ' של הספר, כמו שאני מבין אותו. כמו שהוא מצטייר מהספר. הקובאץ' של עולם הרלן הוא כמעט מושלם. ויל יוּן לי מעולה, פיזית ובתנועה. הפרטים, כמובן, שונים מהספר בשל שכתוב הסיפור, אבל הקובאץ' הזה תואם לספר. הקובאץ' של ג'ואל קינמן - לא כל כך. והבעייה היא לא המשחק. לא מעט מבקרים כיסחו על המשחק של קינמן, ואין לי מושג למה. את מה שנתנו לו לעשות הוא עושה טוב. קובאץ'-ספר הוא דמות מורכבת ויש לו מערכת אתית משלו. הוא משאיר אחריו שביל של הרס ובתנאים מסויימים גם פוגע ב"אזרחים". אבל בהתגלמות האזרחית שלו הוא רק מגיב לאלימות באלימות, לא מתחיל אותה. הקובאץ'-סרט שתוקף את מי שמוציא אותו מהמיכל ועורך חקירה אלימה לגילוי הפרטים הוא אנטי-תזה של קובאץ'. קובאץ'-ספר מעדיף לדבר. ולשאול. אפילו כשהוא מת זועם, הוא מסוגל להתלוצץ כמה דקות (סובייקטיביות) אחרי שהרגו אותו ואת שרה אהובתו. הוא מתאמן בחיוכים. הוא מנומס - הנימוס היפני של עולם הרלן.

ועוד יותר ביחסו לנשים. לאורך כל הספר אלו הנשים שבאות אליו. הוא לא מפלרטט. הוא מחוספס וסגור אבל לא מאצ'ו שוביניסטי. הוא אפילו מרגיש אי נוחות מקרבה נשית לא רצויה. הקובאץ'-סרט שמתחיל באגרסיביות כזאת עם אורטגה, שמחפש זונות כי הגוף שלו מלא הורמונים מהמיכל, הוא האנטי-קובאץ'. הקובאץ'-ספר נבוך מזה ואפילו לועג טיפה לעצמו על התנהגות גופו שלו.

חשבתי על העיניים העתיקות בגוף הצעיר והקפיצי, ופתאום הרעיון לנהל שיחה עם מרים בנקרופט נראה דוחה. באותו זמן, יד קרה פרטה על מיתרים מתוחים בתחתית בטני, וראש הזין שלי התמלא בבת אחת בדם.

קלאסה אמיתית.

בקיצור, קובאץ'-ספר הוא הגירסה האנגלית וקובאץ'-סרט האמריקאית. ומי שראה סדרות אמריקאיות ואנגליות, ובמיוחד סדרה אנגלית שהומרה לאמריקאית, יודע על מה אני מדבר. כן, בית הקלפים, אני מסתכל לך ישר בעיניים.

קובאץ'-ספר מתעב שררה ונצלנים אבל מתייחס בכבוד לכל השאר, בודאי למי שמראה לו כבוד דומה. אני מקווה שגם אלו חבלי לידה וקובאץ'-סרט, אחרי שסיים לשלם את דמי ההורדה, יהפוך למשהו קרוב יותר לזה שחי אצלי במחסנית.