פחמן משודרג | פרק 5 | הנאשם
- יוסי חלד
- Feb 14, 2018
- 3 min read
הנאשם | The Wrong Man
לאחר שהוא מגלה את זהות המעטפת, קובאץ' דורש מאורטגה את כל הסיפור. טיפ מפו מוביל לפריצת דרך בתיק של בנקרופט.
פרק חמש מציין את מחצית הדרך ועונה על שאלה חשובה עד מאוד.
מיהו השחקן הטוב ביותר עד כה?
על טעם ועל ריח כיף להתווכח, אבל לדעתי התשובה ברורה. מאט ביידל. עד לפני חמש דקות גם אני לא ידעתי מה שמו, אבל הוא מגלם שלוש דמויות, ובכולן הוא משכנע יותר משאר השחקנים. הוא שיחק לרגע את העבריין המקועקע המקורי, את הסבתא השובבה של אורטגה ודימי בכיסא חקירות. כמה הוא טוב רק מתחדד מול קינמן, שהרייקר שלו זהה ב-100% לקובאץ' שלו. קניתי לגמרי את מאט בתור הסבתא, אבל כדימי הוא פנטסטי, במיוחד כשהוא פוצח באחד המונולוגים האהובים עלי ביותר בספר.
"מארגנת וידוי, סגן?" קדמין זרק את הראש אחורה וצחק מוזיקלית. "אוי, החובבנות! האיש הזה? אולי האישה? ואולי, מי יודע, אפילו כלב אפשר לאלף להגיד את המעט שהוא אמר, עם חומרי הרגעה מתאימים, כמובן. הם נוטים להשתגע באופן מעורר רחמים אם מוזגים אותם בלי. אבל אין ספק, אפילו כלב. אנחנו יושבים כאן, שלושה צללים מפוסלים משלג אלקטרוני בסערה דיפרנציאלית, ואת מדברת כמו בדרמה תקופתית זולה. חוסר חזון, סגן, חוסר חזון. איפה הקול שאמר שפחמן משודרג ישחרר אותנו מהבשר? החזון שאמר שנהיה מלאכים."
בשביל זה אני כאן, קלוגרידיס. לשמוע את הפואטיקה של מורגן מפיו של שחקן מוכשר. בשביל השלג האלקטרוני בסערה דיפרנציאלית. בשביל החזון שאמר שנהיה מלאכים. בשביל זה אני כאן.
הצופים שלא מכירים את הספר בוודאי יהנו מהפרק. הם סוף סוף לומדים על הקשר בין אורטגה ורייקר, ועל זה שבנקרופט מזג את קובאץ' לגוף של רייקר כמהלך עונשין נגד אורטגה. ועל ניסיון השיחוד של מרים בנקרופט וגן עדן השיבוטים שלה. ועל איזו תיאוריה שלכאורה מפלילה את אייזיק, הבן של בנקרופט, בניסיון לרצוח את אביו ולהשתלט על האמפרייה באמצעות שיבוט בלתי חוקי. ויש גם את הביקור באמפיקרב, ושיחת האזהרה של בוטיסטה, שכאן קוראים לו עֵבּוּד, וקרב עקוב מדם במעלית. ועוד סצנת סקס פושרת, למרות הגוף המדהים של מרתה היגרדה, או כפילת הגוף שלה.
כמו בכל פרק גם האפיזודה הזאת מכילה אלמנטים מהספר, אבל כקורא, זאת הכי רחוקה מכל החמש. אני מאוכזב שלא זכיתי לראות את שושנת פנמה ובר עששית חצות והסירה של רייקר, אבל זה לא מפריע לי. כל אחד מאלה היה אוכל חלק נאה מעוגת התקציב או לא השתלב בסיפור, ואת זה אני יכול להבין.
מה שמפריע לי זה הבנליות.
אנחנו בעולם בדיוני. תזרקו לי קרנישגר ורתמות כבידה ומחסניות מוח ומרתכי רקמות ואני בולע אותם בלי למצמץ ומבקש קינוח. לא אכפת לי מאיפה מגיעים הכוחות של דמבלדור. להיפך, הסברים של דברים בלתי אפשריים שסותרים את חוקי הפיזיקה רק מפריעים לי, אלא אם הם נובעים ממחשבה מדעית מוקפדת. מה שמפריע לי זה הפרטים, כל הדברים הקטנים האלה שהורסים את האשלייה. הדלת לבית של אייזיק, הבן של מתוש, נכנעת לכדור נמקס אחד במנעול. הדלת לחדר הנסתר, שמכיל מדפסת ביו-אורגנית תלת מימדית לא חוקית ויקרה בטירוף, נפתחת בבעיטה. קובאץ' פתאום כך סתם מתחיל לדמם, מהיד, כנראה מהחתך שעשה לעצמו בחזה לפני מי יודע כמה זמן. אורטגה יוצאת עם הראש של קדמין מחותל בזרועותיה ורק ברחוב נזכרת לשלוף את המחסנית, במקום לעשות את זה במלון. והמחסנית יוצאת מהכיס שלה מצוחצחת ומבהיקה ישר ליד של מיקי. וקובאץ' רק צריך להגיד "אני עובד של בנקרופט" כדי להיכנס לשטח מאובטח ורגיש במיוחד.
ותוסיפו לכל זה את הטריק הישן ביותר בספר: "נגמרו לי הכדורים במחסנית בדיוק כשהלכתי להרוג את אחד הגיבורים הראשיים". נורתה ירייה אחת במעלית, אולי שתיים. ספרתי. וממתי אין לפחות שישה כדורים במחסנית?
אני יכול להמשיך עוד ועוד אבל הבנתם במה מדובר. למה לשלוף מהשק קלישאה אחר קלישאה אם יש לך סיפור חזק ואת הפרוזה של ריצ'רד מורגן? שילמתם לו יפה מאוד על הזכויות של כל הטקסט, אז ראבק, תתחילו להשתמש כמו שצריך. הכובע אצלי ביד ואני לא יודע מה לעשות איתו.
Comments