פחמן משודרג | פרק 6 | האיש עם הפנים שלי

האיש עם הפנים שלי | Man with My Face

בעוד גורלה של אורטגה מונח על כף המאזניים, קובאץ' מפיל פצצה על הבנקרופטים. אחר כך הוא מתייצב פנים אל פנים מול יריב מבלבל.

---

אם פחמן משודרג (הספר) הוא הקוטב הצפוני, ופרק חמש הקוטב הדרומי, פרק שש נמצא במאדים.

התכוונתי לקחת נקודה או שתיים מכל פרק בסדרה ולהאיר אותן מנקודת מבטו של קורא הספר, אבל מה אני אמור לעשות כשקריסטין אורטגה הופכת לסטיב אוסטין, טאקשי קובאץ' נהייה טרזן, והפרק מזגזג בין אופרת סבון משפחתית בבית בנקרופט לצבי הנינג'ה באמפיקרב?

תסלחו לי על ההגזמה. בתור פרק בסדרה הוא בסדר, אבל נמאס לי להגיד את זה. אני לא רוצה בסדר. אני רוצה מעולה. אני רוצה פרק שמרגיש לא רק מלא אקשן ואדרנלין ויופי ויזואלי, אלא גם מלא תוכן שמחבר אותו לעלילה. לאיזושהי עלילה. גם בספר קובאץ' מקפץ - מעיר המפרץ, לאירופה, לשלל מקומות ביזאריים בוירטואליה - וקשה להבין מה מתרחש ולמה. אבל הוא הולך בשביל מטושטש שמתבהר ככל שהעלילה מתקדמת. כאן הרגשתי פיזור ולא התכנסות. יחד עם כל התלונות הרגילות שלי על הבאנליות התסריטאית שמיותר לחפור בה שוב.

הספר הוא 95% קובאץ' ו5% היתר. בסדרה הוא חלק קטן בהרבה, אבל אסור שהוא ידהה ככה. הדמות שלו בספר בנוייה על כך שהוא חי בעולם שבו אפשר להעביר את התודעה האנושית, אבל בשבילו מאוחר מדי. הוא כבר לא בן אנוש. חלק מהאנושיות נעקרה ממנו כשחיל השליחים עשה אותו בצלמו ובדמותו.

"אז תן לי לספר לך משהו במקום. כשהם עושים שליח, אתה יודע מה הם עושים? הם צורבים כל אינסטינקט אבולוציוני של הגבלת אלימות בנפש האדם. זיהוי סימני כניעה, דינמיקה של היררכיות, נאמנויות להקה. הכל הולך, נשרף נוירון אחרי נוירון; והם מחליפים את זה ברצון מודע לפגוע." הוא בהה בי בשתיקה. "אתה מבין אותי? היה לי יותר קל להרוג אותך קודם. יותר קל. הייתי חייב לעצור את עצמי. זה שליח, קרטיס. בן אנוש מורכב מחדש. מכונה צבאית."

קובאץ' נאבק לאורך כל הספר עם ההתניות שהטביעו בו. מלחמה קשה וכואבת שיש איתה חוסר נוחות תמידי. הוא מרגיש טוב בעיקר כשהוא נכנע להתניות ועושה את מה שלימדו אותו. להסתגל. להלחם. להרוג. להתנכלל. לשקר. אבל הוא כל הזמן ער לאובדן. אמנם הוא מתמלל רק את האובדן הברור - ג'ימי דה-סוטו, וירג'יניה, שרה - אבל אובדן האנושיות שלו תמיד מרחף באוויר.

"ניסיתי פעם להתקבל לשליחים״, אמרה טרפ לפתע. זרקתי מבט הצידה אליה, מסוקרן. "באמת?" "כן, לפני הרבה זמן. הם דחו אותי לפי הפרופיל. חוסר יכולת לגלות נאמנות, הם אמרו." "הגיוני. אף פעם לא היית בצבא, נכון?" "מה אתה חושב?" היא התבוננה בי כאילו רמזתי שהייתה לה היסטוריה של התעללות בתינוקות. גיחכתי בעייפות. "כך חשבתי. תראי, העניין הוא שהם מחפשים נטיות פסיכופתיות גבוליות. זאת הסיבה שהם עושים מלכתחילה את רוב הגיוס מהצבא." טרפ הביטה החוצה. "יש לי נטיות פסיכופתיות גבוליות." "כן, אין לי ספק, אבל הנקודה היא שמספר האזרחים עם הנטיות האלו ועם תחושה של רוח צוות מוגבל מאוד. אלה ניגודים. הסיכוי ששניהם יתפתחו באופן טבעי באותו אדם קרוב לאפס. ההכשרה הצבאית לוקחת את הסדר הטבעי ודופקת אותו. היא שוברת את כל המחסומים של התנהגות פסיכופתית ובאותו זמן בונה נאמנות פנאטית לקבוצה. עסקת חבילה. חיילים הם חומר גלם אידיאלי לחיל." "אתה גורם לזה להישמע כאילו היה לי מזל גדול." בהיתי באופק לכמה שניות, נזכר. "כן." רוקנתי את שארית הקפה. "בואי נחזור."

כשהנושא עולה, קובאץ' בעיקר שותק.

אז אולי עדיף שגם אני. (מצב הכובע: מודבק באפוקסי לגולגולת.)