פחמן משודרג | פרק 2 | קובאץ', דקארד, ואדיסון
- יוסי חלד
- Feb 9, 2018
- 4 min read
מלאך נופל | Fallen Angel
קובאץ׳ לוכד אדם שאיים על חייו של בנקרופט, וסגן אורטגה מפרה את הכללים כדי לעקוב אחר מקום הימצאו של קובאץ׳.
לפני כמה שבועות עלתה למסכים עוד חולייה בשרשרת הבלתי נגמרת של מלחמת הכוכבים. את השקת אחרוני הג'דיי ליוו שתי תופעות חריגות, שהראשונה, אפשר להגיד, קרובה למחוזות הבלתי אפשרי: פחות מחצי הצופים אהבו את הסרט. מעריצי הסאגה, אלו שהרעיפו ציון של 59% לזוועתון אימת הפנטום של ג'ורג' לוקאס, נתנו ל"אחרוני" רק 48%. ואם זה לא חריג בטירוף, המבקרים המקצועיים תיקתקו לסרט ציון של 91%. הבדלים בין מבקרים וצופים הם עניין שבשגרה, אבל פער שכזה חריג, ובדרך כלל נוטה לכיוון השני: הצופים אוהבים והמבקרים מבטלים.
בדיוק כך קרה לפחמן משודרג, 92% של הקהל לעומת 61% של המבקרים (נכון לעכשיו), וגם כאן לא ברור מהו מקור הקרע. מבקרים לא מעטים מתלוננים, למשל, שהסדרה לא מחדשת. אבל זה מגוחך. שום דבר לא נופל מהשמיים. לכל יצירה יש היסטוריה. אפשר לבטל את הסלט הכי חדשני בטענה שהוא עשוי מירקות ותבלינים שידועים זה אלפי שנים. כבר שנים אני יוצא נגד ההדגשה השגויה הזאת על "חדשנות" ו-"מקוריות", ובצירוף מקרים שמזמן הפסיק להפתיע אותי, בדיוק הרגע נפל עלי משמיים הוידיאו אשליית היצירתיות מפרוייקט תעתיקו ממני. לכו תראו. הוידיאו תוקף את אגדת הגאון, הרעיון שאפשר לקחת קבוצה קטנה של יוצרים, מדענים ויזמים ולהכריז עליהם כעל "חדשניים" ו"מקוריים", להתעלם מכל החומר שהם שדדו מאחרים כדי לייצר את שלהם, ולמחוק את כל כתפי היוצרים שהם עומדים עליהם.
ותבינו, אני לא טוען שפחמן משודרג מחדשת. היא אחרה בעשר שנים בערך להיות חדשנית. אם למישהו היו ביצים לעשות אותה ב-2004, אז היא הייתה פורצת דרך לפחות ברמה של המטריקס ומראה שחורה. אבל הטענה של חוסר חדשנות פשוט מראה שהמבקר לא אהב את הסדרה ומחפש משהו להיתלות עליו. בנוסף, יתכן שמדובר בתגובת נגד. אולי מסע קידום המכירות הכמעט חסר תקדים של נטפליקס יצר ציפיות שאי אפשר לעמוד בהן, והעצים את תחושת האכזבה של המבקרים.
אני עצמי, כצופה מן השורה, אוהב חידושים. ולמרות זאת, הרגע שעורי סומר בהופעה של אהוד בנאי זה הרגע בו הוא מתחיל את זמנך עבר. והעור סומר עוד יותר כשיהודה פוליקר מסתלסל עם רדיו ראמאללה, ופי מאה (ועכשיו עיניי קצת לחות) כשמאיר אריאל היה פורט את האקורד הראשון והפשוט של שיר כאב. החידושים נחוצים, אבל איזה כיף כשמשבצים מדי פעם דברים אהובים מהעבר. המבקרים יכולים להתלונן מהיום עד המאה ה-25 שפחמן מעתיקה מבלייד ראנר, אבל אני קופץ מהכיסא בכל פעם שאני מזהה איזכור. כמו מאוורר התקרה הסב לאיטו כשקובאץ' נכנס לדבר עם סוליבן. ואולי אני מפנטז וזה אפילו לא הומאז' לבלייד ראנר אלא לז'אנר כולו, מפני שמאוורר תקרה הוא מוטיב שמופיע כמעט בכל סרט נואר המכבד את עצמו.
אבל המוזיקה יחד עם המכוניות המוטסות? שלטי הענק? הולכי הרגל עם המטריות? סביר להניח הומאז'.
ובפרק 2, כשקובאץ' עוצר את הסרטון של אליוט וחותך: "אחורה", "עצור", "הגדל" - זה החזיר אותי באבחה נוסטלגית לקולנוע אדיסון של שנות השמונים והריסון פורד, וההתרגשות מלראות את בלייד ראנר בפעם הראשונה, ואני אולי המעריץ היחיד של פיליפ ק. דיק בעיר.
ואם זה היה הדבר הטוב היחיד בפרק 2, דייני. אבל יש כל כך הרבה דברים טובים. הכל עדיין יפה כל כך, במיוחד הוירטואליה, גם של משחק הקלפים וגם כשקובאץ' נכנס לדבר עם ליזי. וכל הסצינה של קובאץ' ואליוט נהדרת. כמעט קובאץ' קלאסי, המעברים בין האלימות והנון-שלנטיות, האלימות שהיא חלק מהמשחק אבל יש אחריה התנצלות, ולא משאירה משקעים אלא בונה משהו. וממש נהנתי מהכוראוגרפיה של ההתכתשות ביניהם, וזה דבר שכמעט לא קורה. אני אחד שמעדיף הרבה יותר את רוטינת הבוקר של אורטגה, עם דיאלוג שעוזר להעביר את החבטות. מעריצי הנסיכה הקסומה יודעים על מה אני מדבר.
ובתוך הסצינה הזאת בין קובאץ' לאליוט יש רגע נפלא של "תַרְאַה, אל תַרְצֵה". כך מתוארת ההתנפלות של אליוט על קובאץ' בספר:
החייל בדימוס הסתובב אליי ללא אזהרה, עם רצח עיוור בעיניו ובידיו המעוקלות. לא יכולתי להאשים אותו. כל מה שהוא היה מסוגל לראות מולו זה את האיש של בנקרופט. אבל אי אפשר להתנפל במפתיע על שליח — ההתניה לא תיתן לזה לקרות. ראיתי את ההתקפה מגיעה כמעט לפני שהוא עצמו ידע מה הוא הולך לעשות, והנוירוכים של המעטפת המושאלת נכנס לפעולה שבריר שנייה מאוחר יותר.
בסדרה ממחישים את ההתנייה השליחית של קובאץ' בשלוש שניות. התנועה המיקרוסקופית של הרגל של אליוט ואת התחלת ההתקפה, שבדיעבד מסתבר לנו שזוהי אקסטרפולציה שמתרחשת במחסנית של קובאץ'. ומיד אחר כך מראים לנו את ההתקפה עצמה. הכל מובן מוחשית ללא מילה.
וזה מה שהורג אותי. איך הצוות שיכול להביא כזאת הברקה יכול להפיל על הצופה הרצאה ברגע הכי פחות מתאים שאפשר לדמיין. אני כמובן מתייחס לסצנת הסקס.
אני יודע שמדובר בנושא טעון. יש כאלה שאוהבים סצנות סקס, ויש כאלה שמעדיפים שהמצלמה תפנה לאח או לירח לפני שהמסך מחשיך. והאמת, אני מאלה שמסתפקים בירח. לא בגלל שום פוריטניות, אלא בגלל שהסצנות האלו מכבות אותי במקום להדליק. והסצנה המסיונרית הזאת בין קובאץ' ומרים הרגישה תפלה כמו כל היתר. ומי שיקרא את הספר ידע את גודל הפיספוס, מפני שאני מוכן להתערב שמעולם לא קראתם סצנת סקס יותר מסעירה ומעניינת ומפורטת ונועזת וחדשנית ומקורית כמו בספר. ואם היו לי עוד מילות שבח בראש הייתי מוסיף. לא מאמינים לי? קנו את הספר ותראו בעצמכם.
"אתה יודע מה זה מיזוג תשע?" היא שאלה, קצת בחוסר יציבות. "אמפאטין?" דליתי את השם מאיזה מקום. צוות יסודי של שוד מזוין שהכרתי על עולם הרלן, חברים של וירג'יניה וידאורה. הפשפשים הכחולים הקטנים. הם עשו את כל העבודות שלהם על מיזוג תשע. אמרו שזה הפך אותם לצוות מגובש יותר. קבוצה של פסיכופטים מזוינים.
אני חושב שהרעיון של מיזוג תשע הוא גאוני, ושהצוות שהראה לנו ויזואלית את ההתנייה השליחית היה יכול לעשות מטעמים חזותיים מהמיזוג הזה, ובמקום זה קבלנו את מרים ממלמלת בשיא אובדן החושים: "כל מה שאתה מרגיש, אני מרגישה. וכל מה שאני מרגישה, אתה מרגיש".
אני עדיין המום.
אנינום, לעומת זאת, הייתה מושלמת. כמעט כמו שדמיינתי אותה. קינמן לא שיכנע אותי בתור אישה בגוף של גבר, אבל זה משהו שאפשר להעביר. וכך גם הרבה דברים אחרים.
וכשנגמר הפרק גיליתי שזה מה שקרה לי. העברתי את הדברים, וככל שהעברתי נהניתי יותר. ידעתי מראש שבתור אחד שמכיר את הספר אינטימית יהיה לי קשה עם הסדרה, אבל לא הפנמתי את זה. אמנם הדברים העיקריים שיש בספר קורים גם בסדרה, אבל במקומות אחרים, לפעמים על ידי אנשים אחרים, ודברים שהייתי מת לראות, כמו אנצ'נה סלומאו עם נחשגלש, לא נמצאים. אני מתחיל להבין שבשביל להנות מהסדרה אני חייב להשתחרר ולראות אותה כעיבוד חופשי, כהומאז' לספר. כמו ש"ברזיל" של טרי גיליאם הוא סרט בהשראת 1984 של ג'ורג' אורוול, ממישהו שמעולם לא קרא את הספר, רק שמע עליו.
ולסיום אני רק רוצה להעיר שבניגוד לקובאץ'-סרט, קובאץ'-ספר מאוד נחמד לילדים.
Comments