פחמן משודרג | פרק 8 | שמונה בעקבות אחת
- יוסי חלד
- Feb 24, 2018
- 3 min read
מאבק לילי | Clash by Night
קובאץ' המזועזע מבקש משליק שיעזור לו לסגור במהירות את התיק של בנקרופט. אורטגה במירוץ לזהות את האישה המסתורית מהאמפיקרב.
ריצ'רד מורגן מקבל תלונות מהרגע שספרו הראשון יצא לאור.
"אם יש טענה ברורה ועקבית על הכתיבה שלי שמאפילה על כל היתר, הרי זו התלונה שאני מכניס סצינות סקס לא נחוצות." כתב מורגן בבלוג שלו באפריל 2016. בהתחלת הקריירה מורגן הרגיש מבוכה קלה מכך שאולי הם צודקים, והתעלם. אחר כך הוא היה בטוח לגמרי שהוא צודק והם טועים. ואז שוב נחלש וחשב לכתוב ספר ללא סצנות סקס בכלל. ואז כתב ספר עם סצנת סקס הומוסקסואלי, ושום דבר לא נראה לו מיותר.
ואז כמה שנים הוא כתב סיפורי עלילה למשחקי וידיאו, ושם הייתה לו הארה.
"מה אתה זוכר מהסרט הראשון של מלחמת הכוכבים?" שואל מורגן. "הסיפור? בחחח-יאת. אתה זוכר קרבות עם קרני לייזר ודו-קרב חרבות אור; תותחים סטייל מלחמת העולם השנייה נלחמים בחלליות מנוע איוני כפול שעוברת בזמזום יתוש; קרבות אוויר מעל קו הרקיע של כוכב ברזל ומשחתת כוכבים קיסרית פאקינג עצומה ומפלצתית משקשקת מהחלק העליון של המסך מעל ראשך. אלו החומרים שהפכו את המותג לאימפריה - הריגושים הקינטיים יד שנייה והאפקטים המיוחדים.
הסיפור כשלעצמו? לא מי יודע מה."
ולפני שיאשימו אותו בהתעללות במותג שהוא מחבב כמו שקובאץ' מחבב את קאווהרה, מורגן מביא דוגמאות מחומרים שיותר מדברים אליו, כמו "מקס הזועם" ו"כלבי אשמורת" או אפילו "סרטי מורשת בריטית" כגון "אמה" או "גאווה ודעה קדומה". וגם שם, מה שזוכרים הצופים, לדעתו, זה "החבר'ה האלה בחליפות שחורות וחולצות לבנות מכוונים אקדחים וצורחים אחד על השני, דם ואיברים מדממים ואלימות וכל אותם דיאלוגים אובססיביים מדהימים על תוכניות טלוויזיה שכוחות, שירים וקומיקס." ו-"בוחטה של שמלות גדולות ובתים תקופתיים מאובזרים לתפארת, אירועים חברתיים נוצצים וחילופי דברים שנונים."
סיפור? לא כל כך."
האמת העירומה היא שאנו סופגים את התוכן של הבידור שלנו ולא את המבנה הסיפורי - ואנחנו מחפשים, כל אחד לפי נטיותיו - את הבידור שיש לו הכי הרבה סיכוי להכיל את מה שמרגש אותנו. כמו שאני אומר כבר הרבה שנים - כל בידור הוא סוג של פורנו. כדורסל הוא פורנו של אחד ואופרות סבון הפורנו של אחר, ואף אחד מהם לא נעלה ולא נחות יותר מ"אחוזת דאונטון" או "ג'ון וויק".
על פי נקודת המבט הזאת כפשוטה קשה לחשוב על פרק יותר מרגש מפרק שמונה. פרק מלא התרחשויות ומתח ומאבק בין דמויות בשר ודם ווירטואליות גם, עם סצינת קלאסית של "פתרון התעלומה", רק שאנחנו יודעים שהכל פיברוק. או בעצם לא הכל. יש שם בפנים חלקי אמת, רק שאנחנו לא יודעים להפריד אותם מהשקר. זהו פרק שאמור לבנות את ריילין כמרשעת האמיתית, ואת זה הוא עושה באופן מושלם. ואיזה סיום! הפרק מסתיים בקרב בין שתי נשים אתלטיות וקשוחות (ועוד שמונה (?) כפילות בעירום), קרב עם כוריאוגרפיה למופת מהסוג שאנחנו מקבלים כמובן מאליו בסדרה, עם כלי נשק שנעים בין שברי זכוכית, אקדחים, זרוע ביונית, חרבות וילדות קטנות. הסצנה לא רק מעצימה ומפארת את הגוף האנושי והנשי, היא גם סקסית פי שבע עשרה מסצנות המין הפושרות שהיו לנו עד כה.
מורגן לא טוען שהסיפור לא חשוב. להפך. אפילו לכדורגל יש סיפור: "אתה מקבל ארבעים וחמש דקות לנסות להכניס את הכדור לרשת של הקבוצה השנייה, ואז יש הפסקה לאפשר לכולם לנשום - אצלנו במקצוע קוראים לזה מִקְצָב - ואז עוד ארבעים וחמש דקות של אותו מאבק, ובסוף יש שריקה, והקבוצה שהכניסה יותר כדורים לרשת הנגדית מנצחת. זה הסיפור שלך, זאת המסגרת - ושלא יהיו אי הבנות, אתה חייב את המסגרת הזאת כדי שיהיה איזה שהוא הגיון בכל הריצות, הבעיטות, הכידרורים, המסירות וההבקעות. אתה זקוק לו להחזיק את הקהל, אתה זקוק לו כדי שהשחקנים ירגישו שיש טעם במה שהם עושים. זה המבנה התומך של החוויה."
אז הייתה אחלה חוויה, אבל סיפור? לא כל כך. מתושית שזוממת ומקמבנת כבר 250 שנה טומנת פח לאורטגה - מצויין. אז למה מר ליונג או כל תחליף בטעם קדמין לא פשוט פוגש אותה בחדר ומנטרל אותה מרחוק? ואחרי כל הדלתות שנפתחו בכדור אחד או בבעיטה, אורטגה סתם מטיחה אגרופים על הדלת הנעולה וצועקת שיוציאו אותה? למה היא לא מוציאה את האקדח ויורה בדלת? חלונות זכוכית של תאי שיבוטים מתנפצים מתנופת כתף עירומה? למה ריילין לא יכולה פשוט לפתוח אותם? ועם יכולות נינג'ה מוכחות כמו שראינו, איך זה שהיא לא מחסלת את אורטגה בשנייה, במיוחד עם החרב ביד? ואיך כשאורטגה הורגת שיבוט אחר שיבוט ריילין מתלוננת על המחיר בזמן שהיא זאת שאחראית למחדל, אחרי שאיפשרה לאורטגה להיכנס לחדר עם אקדח? היא מרשעת אבל לא מטומטמת. יותר מזה, אחרי שהטבח מסתיים ריילין מופיעה שוב, במעטפת הילדה הקטנה שאורטגה לא מכירה. המסקנה היחידה היא שריילין תכננה את קטל השיבוטים ההמוני מראש לטובת הטוויסט הזה, מסיבה הידועה לתסריטאים בלבד.
תגידו שאני קטנוני ונטפל לדברים שוליים. תגידו שהציפיות שלי לא מציאותיות. מודה באשמה, אבל אפילו אם מקובל למצוא חוסר עקביות שכזה בסרטי פנטזייה וגיבורי-על, זה לא משהו שאמור להיות דומיננטי במגרש הביתי של המדע הבדיוני ה"קשה".
"מאבק לילי" הוא פרק סוחף שסוף סוף החזיר את הסיפור למסלול ואפילו הצליח להכניס אותי לקצת מעורבות רגשית, אבל כאשר "המבנה התומך של החוויה" רופף, הריגוש בא והולך בלי להותיר משקעים. זה בוודאי לא פשוט לשלב בין ריגושים ועלילה מוצקה, אבל כשיש ברשותך 70 מיליון דולר, אפשר לצפות ליותר.
コメント